סיפור חייו:

בן שולמית ויהודה. נולד ביום י"ד בתשרי תשמ"ב (12.10.1981)בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל. אח צעיר לאביבית ואח בוגר לאלון. אסף, בעל תלתלי הזהב, שגוון עורו בצבע מוקה, נולד בחג האסיף וכשמו כן היה - הכל נאספו סביבו. שמו השני ניתן לו לזכר דודו משה, אחיו התאום של אביו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

חיוכו המאיר של אסף ועיניו הקורנות היו חלק בלתי נפרד מאישיותו. שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו בנעימים בפעוטונים ובגנים של הקיבוץ. בשבתות, טייל עם בני המשפחה בין גרגרי הכותנה או שקפצו לגן השעשועים בקיבוץ רמת דוד הסמוך.

כבר בילדותו המוקדמת גילה אסף עניין רב בכלים ממונעים: טרקטורים, מכוניות, טוסטוסים, שופלים ועוד... הוא התמצא בצי הרכבים של הקיבוץ, שלט במצבם ותמיד ידע איזו מכונית נמצאת במוסך ומה בעייתה. הוא עצמו ניהל מוסך בזעיר אנפין: פעמים רבות נמצא כשהוא שוכב על השטיח, מוציא את ארגז המכוניות שלו ושקוע במשחק. וכשקיבל את הג'יפ החדש מסבא וסבתא, "דהר" עליו הלוך ושוב בין שבילי הקיבוץ. אהבת הנהיגה נשארה טבועה בו ולימים - היה לנהג מעולה.

אסף החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'שגיא' שבקיבוץ שריד והמשיך לחטיבת- הביניים ולתיכון האזורי 'העמק המערבי' בקיבוץ יפעת הסמוך, אותו סיים במגמה עיונית. שנת הבר-מצווה שלו אופיינה ברצף של משימות קבוצתיות כשבסיומה, כמסורת המתחנכים בקיבוץ, התקיימו טקס חגיגי לציון האירוע והופעה כיתתית.

בכיתה י"א קיבל חדר ב'נעורים' וכמקובל בקיבוץ, נפרד מהבית. הוא החל להקפיד על אסתטיקה וטיפח את הופעתו החיצונית, תוך שהוא משקיע בפרטים הקטנים, מודע לעצמו. באותה שנה יצא לפולין במסגרת משלחת של בית-הספר. הנסיעה היוותה עבורו מעין סגירת מעגל משמעותית בהיותו נכד לניצול שואה. במהלך הסיור הקפיד לצלם כל זכר ופרט וחזר מלא גאווה, סיפורים, חוויות ובעיקר - עם הבנה עמוקה יותר של הנושא.

החברים של אסף, שליוו אותו עוד מתקופת בית-הספר, היו חבורה מיוחדת וקרובה: הם היו שותפים מלאים לכל חוויה והרפתקה - טיולי בוץ וג'יפים, כדורגל על חוף הים, נסיעות לכנרת ומפגשים רבים. אסף, שכונה בפיהם 'פוקסי', היווה את עמוד התווך של החבורה - יוזם פעילויות, מארגן בילויים ותמיד במרכז העניינים. חלק נכבד מחייו באותה תקופה תפסה קרן, אותה פגש בכיתה י'. אז היו ידידים טובים, גם מעבר לשעות הלימודים. קרן מספרת: "לפוקסי היו הומור וראייה ברורה על החיים, הוא נתן עצות או קיבל דעות של אחרים..." בכיתה י"ב יצאו השניים לטיול שנתי לאילת ממנו חזרו כזוג אוהבים ומאז לא נפרדו. ביחסיו עם קרן התאפיין אסף בבגרות, גילה רגישות והבנה, יצר קרבה וידע לפרגן. בסיומה של אותה שנה עברו השניים להתגורר יחד. חברותם העמיקה ונמשכה גם לאחר ששניהם התגייסו. הם בילו את סופי השבוע עם המשפחה ועם חברים, נסעו לים, יצאו לבלות והרבו לרקוד. קרן מספרת: "הוא היה מרכז החבר'ה, טיפוס אופטימי שאף אירוע או מסיבה לא יכלו להתקיים בלעדיו."

בחודש נובמבר 2000 התגייס אסף לצה"ל בידיעה ברורה כי פניו מועדות לצנחנים. היתה זו כבר מסורת משפחתית ומבחינתו היה הדבר מובן מאליו. הוא שובץ ביחידת 'עורב' והוכשר כלוחם, יצא לקורסים רבים, ביניהם - קורס חובשים וקורס האמרים. נחישותו, השקעתו, כוח הרצון והאמביציה שלו באו לידי ביטוי בכל התפקידים שמילא, כיאה ל'מורעל'. "פייטר אמיתי," כינתה אותו אחותו. הוא גילה כושר מנהיגות, מעולם לא ביטא פחד או רתיעה וברור היה לו כי עליו לעשות את המוטל עליו באופן ובצורה הטובים ביותר. חבריו לצוות מעידים, כי סמכו עליו בעיניים עצומות וכי הוא השרה ביטחון ואווירת שלווה. באופן טבעי היה לאסף חלק בלתי מבוטל בהווי הצוותי, בהומור ובצחוקים.

כשאסף היה חוזר הביתה לחופשות, ההתרגשות הייתה גדולה. אמו היתה טורחת ומכינה לכבודו את המטעמים שאהב והתכונה סביבו היתה רבה. ברגילות, היו אסף וקרן נוסעים לטייל, בכל פעם מתארחים בצימר חלומי אחר, מתפנקים, ממלאים מצברים וחוזרים, נכונים לקראת התקופה הבאה. הם דיברו לעתים קרובות על הקמת משפחה והחלו לחלום על עתידם המשותף אך שבעה חודשים לפני שחרורו של אסף, נגדעו החלומות.

ביום ח' באדר ב' תשס"ג (12.3.2003) נפל אסף בקרב בכפר ציידא והוא בן עשרים-ואחת. אסף פיקד על צוות שיצא לפעילות מבצעית נגד תשתית החמאס והג'יהאד האסלאמי בכפר ציידא שבאזור טול כרם. במשך כל שעות הבוקר התנהל מרדף אחר המבוקשים עד להיתקלות. בקרב שהתפתח נפצע אסף אנושות מקליע שחדר לגופו ופגע סמוך לליבו. לדברי חברו, הוא הספיק לומר שנפגע, ומת מפצעיו כעבור זמן קצר כשהוא שלו ורגוע. במהלך הקרב נהרג אחד המחבלים ושני האחרים נכנעו והסגירו עצמם לידי צה"ל. מפקדיו של אסף העידו כי גילה אומץ לב נדיר ופעל בנחישות, קור רוח ובהתאם לנסיבות. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוצו, גבת. הותיר הורים, אחות ואח.

חבריו ליחידת 'עורב צנחנים' כתבו לזיכרו: "היית מין איש קטן ומאושר עם כל כך הרבה אופי, כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה להט ושמחת חיים... היית אחד האנשים היותר משעשעים, מצחיקים וציניים שחיו בינינו, וזו היתה זכות לבלות במחיצתך. מצד אחד יכולת לצחוק על כל דבר ובמהירות להשתנות ולהפוך לאדם רציני, שקול, אחראי וכשצריך אפילו דאגן. ואם רצינו אוזן קשבת, גם אליך יכולנו לפנות, היית מייעץ, עוזר ותומך. אנו רוצים להודות לך על כל הזמן שהיית במחיצתנו, ועל החברות, הרעות והשמחה שהפצת בנו."

משפחתו כתבה: "דרכו של אסף אופפת כל פרט, רגע, מקום ופינה וחוש ההומור שהיה לו קיים ולעולם לא יילך לאיבוד. נוכחותו והזיכרונות ממנו ימשיכו להנחות, להוביל ולהתוות את העשייה והחיים כי אין מי שאהב את החיים יותר ממנו... עולם ומלואו, מכלול של יצירה, גידול, חינוך, טיפוח, השקעה, התבוננות, נחת ואושר שבשבריר שנייה נעמדו דום."

עם סיום הלימודים עבד תקופה מסוימת בפרדס שבקיבוץ: היה קם כל לילה לרסס את המטעים וכהרגלו התמסר לעניין, השקיע וגילה אחריות. בהמשך יצא לקורס מצילים, סיים אותו בהצלחה ושימש כמציל בברכת הקיבוץ עד מועד גיוסו.

כבר בשנתו הראשונה בחטיבה התבלט אסף כדמות כריזמטית, דומיננטית וחברותית. הוא היה מוקף חברים לרוב והרבה לפטפט בשיעורים ולחולל סערות בכיתה. בהגיעו לכיתה י', בחר במסלול מב"ר - מסלול שבו לומדים לבגרות מלאה במתכונת שונה במקצת. אז אסף את עצמו, החל להשקיע בלימודים והפגין רצינות. בשנות התבגרותו התגבשה אישיותו המיוחדת וחנו התעצם. שנינותו וחוש ההומור שלו, שגבלו בציניות, היו לשם דבר. בת כיתתו מספרת: "אסף - שובב, עיניים שחורות וצוחקות תמיד, אהוב הבנות. אסף עם הידיים הארוכות והרזות שמגיעות לכל מקום, עם הריח של הנובלס אחרי ההפסקה... אסף שברגעים הקשים של הכיתה - והיו כאלה - היה המצפון ולקח אחריות וסימן לכולם את הגבול ואמר מה נכון ומה לא... תמיד ממהר, כמו אומר אין זמן, שלא אאחר..."

לאסף היה גוף אתלטי והוא הרבה לעסוק בספורט. גזרתו הייתה צרה - ונותרה כזו - גם כשניסה להשמין. הוא אהב כדורגל ובכל שישי בצהריים היה יורד למגרש האתלטיקה ומשחק עם כל החבר'ה. הוא ניחן בחוש טכני מדהים; היה מומחה למצלמות, הרכיב ופירק מוצרים חשמליים וכשנתקל בבעיה מיכנית כלשהי או במכשיר מקולקל היה מתיישב, לומד את התקלה, מאתר את מקורה ומתקן אותה תוך שהוא מסביר בצורה מפורטת מה נדרש לעשות אם הקלקול יחזור על עצמו.